״קפצתי״ לדרום קוריאה. משתמש במילה הזו משום שטיול לקוריאה לא היה מעולם חלום מוצהר שלי. אבל, מכיוון שחזרתי לקיושו אחרי שלושה חודשים ומכיוון שראיתי שיש הפלגה מפקאוקה לבוסון – דרום קוריאה חשבתי לעצמי שיהיה נחמד להכיר מדינה חדשה.
בלי ציפיות ובלי יותר מדי תוכניות למעט התאריכים והמסלול הכללי עליתי להפלגה שיצאה ב – 12:00 בצהריים והגיעה בשעות הערב לקוריאה.
מהתחלה המסע לא התנהל בטוב. ההפלגה לא היתה כפי שהכרתי מהפלגות יון. התחנה המרכזית בבוסון היתה הומה ולא ידידותית לתיירים. Google Map לא עובד ונותני השירותים למיניהם, כמו גם העוברים ושבים לא מייצרים את התחושה הנוחה לה אני רגיל ביפן. דוחפים, חסרי סבלנות. לא מאירים פנים לתיר.
גם המלון שהזמנתי ברשת אליה אני רגיל מיפן היה ממוקם באזור שפחות נעים היה לי והמלון עצמו, ומלונות יתגלו כבעיה בקוריאה, היה קודר. קדרות וניכור זו התחושה שאני יכול להגדיר כזו שהטרידה אותי במסע.
כשהבנתי את העניינים עשיתי קצת שינויים. הורדתי יעד בשביל להפחית נסיעות, שיפרתי עמדות עם מלונות למרות שלא תמיד זה עוזר, חיפשתי בכל מקום את האזורים שבהם ארגיש נעים והתרחקתי ככל האפשר מהאזורים העמוסים והרועשים. התאפקתי לא ל״ברוח״ חזרה ליפן, לקיושו האהובה ולחווית התיירות – הקיום העוטפת.
שאלות על מסע ועל החיים
וכך, כשיש לי הרבה זמן פנוי ואני לא ״באמת״ סובל (אוכל טוב וזול, בתי קפה מעולים ולוקיישנים חמודים בכל זאת מצאתי) צללתי לי למחשבות עמוקות על מסעות ועל החיים. שיתפתי בהן את המעגל הקרוב וגם קצת ברשתות. כאן אני רוצה לרשום כמה דברים שיכולים לחזק את כולנו במסעות ולעזור לנו באותו הדבר שבו אני מנסה לעזור תמיד: להכיל את הדכדוך והתקלות ולחזק את הטוב והשמחה בחיים.
שאלה ראשונה: הטוב והמוכר או הרפתקה?
יפן ו-יון הן שתי המדינות אליהן חזרתי ואחזור שוב ושוב. בשתי המדינות האלו אני מוצא את הזן. סוג של חיבור לאנרגיה שכוללת אנשים, נוף, אורח חיים, ריחות, תרבות. הרגשה של בית. אותו הדבר הרגשתי באוסטרליה, הרגשה שגרמה לי להתמקם במצפה רמון. וגם במדירה ובעמק הדורו. בטח בעוד כמה מקומות. את הטיול הנוכחי התחלתי באוקינוואה ושמה ההרגשה הזו הזיזה את מחוג הזן עד שכמעט נגע במצב נירוונה. ככה אני רוצה לחיות. כמו באוקינוואה. זה לא מפתיע שכן מדובר באזור כחול אבל כשאתם מגיעים לאזור אוגימי, כפר אריכות החיים, אתם מרגישים את זה, לא רק קוראים על זה או צופים בנטפליקס.
ואז עולה השאלה: למה לא לחבק את הטוב ולהמשיך לחקור מקומות חדשים? התשובה פשוטה: הטוב לא התגלה מעצמו. לטוס לאוקינוואה זו הרפתקה בפני עצמה. נכון שמכיוון שאני בקיא כבר בלוגיסטיקת התיירות ביפן זה היה הרבה יותר קל אבל עדיין, אוקינוואה זה רחוק. ושם צריך לשכור רכב וגם לחבק חווית טיול שהיא מינימליסטית. לא של אטרקציות מפוצצות אלא של ניואנסים עדינים שמרטיטים את החיים.
אבל, כנראה שכמו אדם וחווה בגן עדן, אני רוצה לאכול מעץ הדעת. לא כי חיפשתי חוויה טובה יותר מאוקינוואה בקוריאה. ידעתי שלא אמצא (ועצם העובדה שהתחלתי באוקינוואה יצרה לקוריאה השוואה בלתי אפשרית). אני רוצה לדעת את העולם. לפתוח עוד ערוצים במוח. להתפתח, להבין מתוך נוכחות ולא מתוך סדרות, ספרים ודוקו. תנועה בעולם, פיסית ומנטאלית היא האזור הכחול שלי. פיסית היא שומרת על פעילות ותזונה לא רעה בכלל ומאד מגוונת ומנטאלית היא שומרת על אתגרים והתרחבות במקום פחדים והתכווצות.
לכן, נפרדתי מחברתי למסע לאוקינוואה שהמשיכה לקיושו ועמדתי בתוכנית לנסוע לקוריאה. גם אם עכשיו אני חושב שלא אחזור לטייל בקוריאה, נוספו לתאי המוח והגוף שלי עוד הרחבות. את חלקן אני מבין מיד וחלקן יופיעו כשאזדקק להן. ככל שלא מדובר בסבל מוגזם, אפשר לתת למסע להתגלגל גם אם אתם לא מפוצצים את הרשתות בתמונות מחייכות.
שאלה שניה: זה המקום או אני?
הרבה אנשים נהנים בקוריאה ויש בה הרבה דברים טובים. עיצוב, טכנולוגיה, רכבות מהירות, שווקים, אוכל מגוון. לכן, סביר שמה שלא היה לי טוב בקוריאה הוא מה שלא טוב לי עם עצמי. הוויב של קוריאה הוא מראה שחושפת את האזורים האפורים יותר שבי כמו שהוויב של אוקינוואה חשף את האזורים הבהירים והצבעוניים.
תחשבו על מסע כמו על סרט. אתם מתיישבים ונתונים לחסדי הבמאי והשחקנים. ואז, יוצאים מהסרט וכל אחד מפרשן אותו אחרת. לכן, מסע שלא כובש אתכם ומאיר את כל אזורי הטוב שבתודעתכם מראה לכם מה אתם מאכסנים באזורי ה״דוקהה״ (המילה הבודהיסטית לאי הנחת בחיים שלנו). כמו בדיקה פיסית אצל הרופא. לוחץ במקומות שונים. איפה שלא כואב – ממשיך הלאה. איפה שכואב – חושבים מה הבעיה ומה הטיפול. זה נכון גם למסע. השאלה למה לא עפתי על דרום קוריאה לא מעניינת את קוריאה. היא מעניינת רק אותי. אם אבין טוב יותר למה אבין איזה עדשות עכורות אני מרכיב על המשקפיים שלי ואולי אוכל להסיר חלק מהן.
זה פחות מצטלם טוב לרשתות החברתיות אבל למסעות ונוודות דיגיטאלית יש הרבה אתגרים. בגלל שלרבים מאיתנו לא נעים להודות שהקדשנו זמן וכסף ולא ממש נהנינו אז המציאות המשתקפת מסיפורי המסעות היא של גן עדן נצחי. כנות עם עצמנו ועם אחרים כבר עושה טוב שכן אין שקרים שצריך לתחזק. שחרור עמוק מנקודות כואבות שעולות במסע הוא תוצאה מופלאה של מסע ושווה הרבה יותר מכמה תמונות חמודות באינסטגרם.
שאלה שלישית: מה עושים עם השילוב של זמן וקדרות?
מסע שלא כובש אתכם ולא מעסיק אתכם בחדוות הגילוי מיצר הרבה זמן פנוי של מחשבות ותהיות. במינון מסויים, נטפליקס וספרים הם ברכה. כמה עמודים של ספר טוב או חצי שעה עם סדרה כובשת יכולים לעזור לנו להתאזן. כך גם ארוחה טובה עם כוס יין. אבל, כמו שאנחנו מקפידים לא לאכול אוכל מנחם בלי הגבלה חשוב לא לצרוך תוכן מנחם ללא בקרה. עשו שלושה דברים שיחזקו אתכם במסעות ובחיים:
- שמרו על שגרת אימונים מוקפדת. אותם אימונים שאתם עושים בחיי היום יום בהתאמה לאפשרויות המסע. מדיטציה, יוגה, ספורט. השגרה לכשעצמה מיצבת את התודעה והאימונים עוזרים לגוף ולנפש שלכם להתייצב ולא להיסחף אחרי תוגת המסע.
- חפשו מקומות ״מרימים״. זה מה שעשיתי בדרום קוריאה. התעלמתי מכל שיקול תיירותי והלכתי רק למקומות שיכולים לעניין אותי ושיהיה לי חם בראש בהם. בתי קפה שווים, חנויות ספרים, רחובות קטנים, שבילים ליד הנהר, מסעדות בי
- תרגלו עבודה עם ה״צל״. אחרי שזיהתם את מקור הקדרות (למשל בקוריאה סבלתי מקדרות בתי המלון כפי שאפרט להלן) ואת היסוד הפנימי שלו נסו להשתחרר. תרגלתי עם עצמי חסינות לאיך נראה החדר. בכל פעם שהחדר השתלט עלי בחרתי מחשבות או נושאים שיהדפו את ההשתלטות הזו. כך אנחנו מפתחים חופש מהשפעה של גורמים קיצוניים. ניסיתי לשאול את עצמי גם מה מפריע לי בחדר (שבסך הכל נוח, נקי ופונקציונאלי), למה זה כל כך יפריע, איזה שינוי הייתי עושה ואיך אני מפתח חסינות לעיצוב החדר (הרבה אפור, ריהוט חסר השראה, הרבה אור לבן, חלונות בעיתיים, היעדר צבע וייחודיות).
שלושה טיפים חשובים לקוריאה
- מלונות: מסתבר שזה ידוע. חדרי המלון בקוריאה קודרים והמלונות מקבלים משום מה דירוג גבוה בבוקינג שמייצר ציפיה ואכזבה. החדרים הם אפורים ומנוכרים וברבים מהם הריהוט בסיסי, פונקציונאלי וחסר השראה. (מניח ומקווה שבמלונות היוקרה זה לא כך אבל למסעות ממושכים מלונות יוקרה זה יקר…). התעמקו בתמונות, הקפידו על בחירת אזורים וקראו גם תגובות שליליות על המלון על מנת לנסות לשפר עמדות.
- כסף ותחבורה: נדרשות הרבה נסיעה במטרו ובאוטובוסים בכל יעד. קונים כרטיס נטען ואותו ניתן לטעון רק במזומן. לכן, הביאו מזומן לפחות לצורך הזה.
- גוגל מאפ: מראה מקומות ומיקומים אבל לא מסלולים. יש אפליקציות מקומיות פחות טובות. אני השתמשתי בגוגל לתכנון הכללי ובדרך כלל ניווטתי עצמאית אל היעד מתחנת האוטובוס / מטרו / רכבת וכו. קצת מבאס אבל ברוח הפוסט מלמד אותנו כמה התמכרנו לגוגל ומכריח אותנו להעיר תאים רדומים במוח ולהתמודד עם התסכול כשגוגל מאפ לא עובד כי תכלס זה מבאס…
עיטרתי את הפוסט בתמונות חמודות ללמדכם שתמיד יש קסם במקומות. לפעמים הוא לא בא בקלות. החיים.
