אילנית לא ידעה להסביר מדוע בחרה דווקא בריטריט בפיליון. לא בהודו, לא ביפן. ובכלל, למה בחרה בריטריט, קונספט שלא חשבה עליו עד שנתקלה בפרסום המזמין. אולי ריגש אותה ההר שפוגש את הים ואולי משום שזהו מקום שלא ממהר להרשים. ההר ירוק וכבד, הים נפרש מתחתיו בנשימה רחבה והכפרים הקטנים נראים כאילו הזמן חלף לידם, לא דרכם.
היא הגיעה לרסטוני, מקום הריטריט, בגיל חמישים וחמש, אחרי סיום של עשרים ושבע שנות זוגיות וחתימת הסכם הגירושים מבן. לא גירושים של דרמה. לא משבר חד. גירושים של שחיקה שקטה ומתמשכת שהפכה את האהבה להרגל ואת ההרגל לעייפות. היא גם לא כעסה על בן וזה היה החלק הקשה ביותר. לא מצאה דרך לשחרר. לא מצאה דרך חדשה ללכת בה.
הריטריט נערך ברחבת אבן הפונה מזרחה. בכל בוקר, לפני הזריחה, ישבו המשתתפים בשקט מול האור המתהווה. אורי, המנחה, דיבר מעט. מתעטף בשרידי השינה, קרני השמש הראשונות והתרגשות ההנחיה והובלת המסע. קולו היה יציב, לא סמכותי, כזה שנשען על ניסיון ולא על שיטה.
במפגש מדיטציית הזריחה הראשון ביקש מהם פשוט לשים לב לנשימה.
״אם זו הפעם הראשונה שלכם במדיטציה״, אמר, ״חשוב לזכור שאין נכון ולא נכון ולשים לב שלא יתפתח קול שיפוטי״.
אילנית ישבה זקופה מדי. כאילו רצתה למצות את מאה אחוזי תנוחת הגוף. לא הכירה שקט שאין לו מטרה. המחשבות התרוצצו: הבית שנשאר מאחור, שני ילדיה הבוגרים, השנים שעברו, השאלה מה עושים עכשיו.
ואז אורי הוסיף, כמעט כבדרך אגב:
״אם זה מרגיש שונה – סימן שאתם בדיוק במקום הנכון״.
לרגע קצר הנשימה נכנסה ויצאה בלי מאמץ.
אילנית הבחינה בזה. וזה הספיק. אפילו ריגש.
בבוקר השני חצי האי פיליון היה עטוף ערפל קייצי דק. ההר נראה כמו מחשבה שלא הושלמה.
אורי הזמין אותם להפנות קשב אל החושים.
״לפני סיפור ותמונת מציאות״, אמר, ״יש מגע, ריח, צליל.״
אילנית הריחה אדמה לחה, שמעה קול מרוחק של פעמון כנסיה, חשה את קור הבוקר שעלה מהאבן. הגוף שלה, לראשונה זה זמן רב, לא היה רק כלי תפקודי. הוא היה נוכחות.
עלתה תחושת בדידות ישנה, אבל, להפתעתה, בלי כאב. רק מרחב. היא לא ניסתה להרחיק אותה. התפוגגה בעצמה עם ערפילי הבוקר.
בערב עלו המשתתפים בשביל האבן אל טברנה קטנה בכפר הסמוך. שולחנות עטופים מפות משובצות משבצות כחולות, אור גרילנדות צהוב רך, ריח של דגים על הגריל. היין היה פשוט, המזון היה טרי.
אורי ישב בצד, נתן להם להיות לזמן מה קבוצה בלי מורה.
״מי היה מאמין״, אמרה אחת המשתתפות וצחקה, ״שנגיע עד יוון רק כדי ללמוד לנשום״.
״אני לא בטוחה שאני מבינה מה קורה לי פה״, אמרה אילנית, מופתעת מעצמה שהיא אומרת זאת בקול.
״לא חייבים להבין״, ענתה אחרת. ״מספיק שזה קורה״.
המוזיקה היוונית התחילה להתנגן. לא קוראת לריקוד סוער, רק תנועה קטנה של כתפיים, של ידיים.
שמחה שקטה, מתפשטת.
אילנית חשה בחווית השחרור. בלי התחייבויות, בלי המשך ידוע.
וזה היה מספיק. לעתה עתה לפחות.
למחרת אחר הצהריים, בתום יום חופשי לטיולים, מצאה את אורי יושב מתחת לעץ רחב, מביט בים.
״אני מרגישה שאני עושה משהו לא נכון״, אמרה.
״מה את מרגישה״? שאל.
״לזמן מה עולים בי מחשבות וזכרונות, תהיות וגם רגשי כאב, חרטה ואשמה. ואז כלום. ואז שוב״.
״זה לא כלום״, אמר. ״זה מרווח ובמרווח הזה יש בחירה. תרחיבי את המרווח, תרחיבי את האפשרויות החדשות״.
״את כאן כדי לפגוש את עצמך בלי צורך לתקן״.
הציע לה תרגול פשוט לערב:
לשבת חמש דקות, יד על הלב ויד על הבטן, ולשאול את הלב:
מה מבקש ממני היום הקשבה?
לא לענות. רק להקשיב.
ונתן גם מנטרה קצרה:
אני נותנת למה שיש להיות.
במדיטציית הזריחה השלישית השמש עלתה מתוך הים כמו נשימה עמוקה.
אורי דיבר על רגשות כתנועה.
הדמעות זלגו על פניה של אילנית מעצמן. לא מזיכרון מסוים, לא ממחשבה.
אילנית לא ניסתה לעצור. היא חזרה על המנטרה. ״אני נותנת למה שיש להיות״.
משהו התרכך. היא חשה בהתרחבות יכולת ההכלה שלה. חשה במרווח שהתמזג בחמימות השמש העולה״.
ביום האחרון האור היה חד ובהיר.
״עם כל נשיפה״, אמר אורי, ״אפשר לנשוף התנהגות, מחשבה, תפיסה שאינם מועילים לנו״.
אילנית נשפה את הפחד להיפתח לחיים חדשים. לאהבה חדשה.
כשהשמש עלתה לגמרי, היא חשה רוך.
לא הבטחה. לא התרגשות. התמזגות עם תנועת החיים, עם תנועת השמש שליוותה אותם במדיטציות הבוקר״.
אפשרויות.
שבוע לאחר מכן, בחיפה, הכול חזר לשגרה המוכרת.
הבית היה שקט אבל לא ריק. מקשיב ומוכן, מכיל ומאפשר.
בוקר אחד ישבה במרפסת, כוס קפה ביד. בין הכרמל לים. בלי אורי. בלי הקבוצה.
יד על הלב, יד על הבטן.
״מה מבקש ממני היום הקשבה״?
עלה רצון פשוט להיות פתוחה.
בצהריים היא הסכימה להזמנה לקפה. לא דייט רשמי.
לא הייתה שם הבטחה לאהבה.
אבל הייתה נוכחות. נוכחות מבטיחה.
להשתתפות בריטריטים הקרובים ברסטוני – פיליון הקליקו כאן