כשהייתי בפורטוגל בפברואר כתבתי לכם על החלטה שקיבלתי בעקבות קריאה בספר מסע של סארמאגו. החלטתי להפסיק עם הרתיעה המוטבעת בי מלהיכנס לכנסיות ותחושת חוסר השייכות הנלווית לה. הרי נכנסתי לאין ספור מקדשים בודהיסטיים והשתתפתי בריטואלים בודהיסטיים. החלטתי אז שאני ארחיב את התודעה שלי ואחווה גם את הרוח והקדושה שבכנסיות ובמנזרים נוצריים. והנה, הגעתי היום, באי טינוס שדיבר אלי מהרגע שירדתי מהמעבורת, לכנסיה הקדושה ביותר, כך הסתבר מאוחר יותר, ליוונים. לא ידעתי זאת מראש אבל הרגשתי משהו מיוחד. הכנסיה נחשפה אלי בתחילתו של מסלול הליכה. הייתי בשיחה טלפון עם חברה ואמרתי לה: ״וואו – איזה כנסיה ואיזה גינה. אחת היפות והמרגשות שראיתי בחיי״. ככה זה. כשמרגישים מרגישים. החלטתי להשאיר את הביקור בכנסיה לסוף ולהמשיך בטרק לפני שיהיה חם מדי. לוקח אתכם איתי כאן למסלול היפה ואז נמשיך לעוד תגליות רוחניות.
נתחיל בכמה תמונות מאתמול להבין איך הגענו עד הלום…
והבוקר, אחרי ארוחת הבוקר למלון יצאתי לטרק. השמש קופחת פה כל היום אז משתדל לכוון לבקרים / ערבים ובודק גם את מצב הרוח המקררת. הטרק מתחיל בכנסיה המרגשת וכיכר / גן שסביבה.
המשכתי בדרכי במעלה ההר. כל האי נפרש לפני ומדי פעם מתגלים מקומות תפילה קטנים ובתי מגורים מעוררי קנאה. השביל מעפיל אל הרכס שמעל טינוס ואז ממשיך במקביל לים עד שמתחילים לרדת לכיוון החוף, כשלושה קילומטר מהעיר. החזרה היא דרך כביש החוף.
ואז אחרי כשעתיים חזרתי לכיכר הכנסיה. קפה קר ומשקה רימונים נוגד חמצון ואני בפנים. המדרגות עם השטיח האדום והמאמינים שמזדחלים לכנסיה, כפי שחשבתי שרק טיבטים עושים, כבר מיצרים את אווירת הרוח שהיא בסך הכל אוניברסלית.
נכנסתי לכנסיה ואחרי התגברות על ״רתיעת ההטבעה״ (אני במסע 60-90 והשתחררות מהטבעות מקבלת האצה בחשיבותה עם התקדמות הגיל. למי שמתקשה עם המשפטים הבאים אני מבטיח סוף מעורר מחשבה) עשיתי את כל הדברים שאני עושה במקדשים הבודהיסטיים ביפן. הדלקתי נר, כתבתי בקשות מיטיבות ואז ראיתי שכולם לוקחים לחם עטוף בניר, מן הסתם לחם הקודש, אז אמרתי למה לא. חוויה מלאה.
ואז ראיתי בחוץ את זה:
חיפשתי דובר/ת אנגלית שיסבירו לי וכשמצאתי אחת היא לא ידעה להסביר לי למעט לאמר לי שזה כבר הרבה זמן פה. נשארתי עם התעלומה.
סיימתי את הסיור ונכנסתי לחנות המזכרות. הסברתי למוכרת שאני מתקשה לקנות מזכרות עם סממנים נוצריים. עזרה לי למצוא משהו נייטראלי. התחלנו לשוחח על הקושי שלי לשים בבית / באוטו גם אלמנטים נוצריים עם משמעות חיובית כללית (למשל ברכה לנהג). תהינו ביחד למה לא מפריעים לי הבודהות ושאר דקורציות הזן – בודהיזם שאספתי במסעותיי. ממש רציתי להתגבר על המחסום אבל השארתי את זה לא פתור בינתיים. יש לי עוד יומיים פה.
ואז המוכרת סיפרה לי שהיא משלימה לימודים להיות מדריכת טיולים לאתרים רוחניים – דתיים בכל יוון. פה התחיל להיות מעניין. שאלתי אותה על הכנסיה והיא אמרה לי שזו הכנסיה הקדושה ביותר בכל יוון. היא מסמלת את התמיכה הדתית – רוחנית במאבק היווני לחופש ושחרור. התחלתי להבין מה לכד אותי במקום הזה. כנראה שאיפה שיש אנרגיה של חופש ושחרור אני קולט את זה.
ואז שאלתי אותה לגבי סמלי מגן דוד. היא אמרה לי שדוד המלך וכתביו נלמדים באהבה ושהוא היה מלך חשוב וכי הם מתייחסים לרוח ולתוכן ולא לשיוך הדתי של הדמות. וואו. הבנתם את זה? עשיתי צעד אולי במקום הכי ליברלי למרות שזו כנסיה יוונית אורתודוכסית. המעניין הוא שהתחושה הנעלה הגיעה לפני ההסברים. ההסברים רק סגרו מעגל. ויש לי עוד הרבה ללמוד ולהבין איך יוצא שאני פוגש סמלי מגן דויד בכנסיה.
עוד צעד במסע שלנו אל הרוח האוניברסלית שחוצה מחסומים וחסמים. בכל מקום נהנה מהרוח שהוא מציע. קיבלנו הוכחה שיש לכך אחיזה יותר ממה שאנחנו חושבים.
לסיום מחצית היום – ארוחה במסעדה מקומית. נמשכתי לתמונות ומסתבר אחרי שיחה עם הבעלים שהצלם הוא חבר שלו. יהיה במסעדה ביום שישי. אני כבר אהיה באי הבא.
