אנחנו לא נולדים פעם אחת ולא מתים פעם אחת. וגם לא חיים פעם אחת.
נכון, יש את שני הקצוות ״הרשמיים״. זה שמקנה לנו תעודת לידה וזה שמשלח אותנו עם תעודת פטירה. אבל, האם רק מה שרשמי קובע?
בין הקצוות האלו ישנם אלפי לידות ומיתות. לידתם ומותם של יום, של רגע, של אהבה, של עבודה של חוויה.
יציאה למסע נוודות היא לידה. התנתקות מרחם השגרה. להבדיל מרחם האם, חבל הטבור שקושר אותנו אל השגרה כולל גם את כל הדאגות, הטרדות והעניינים הלא פתורים שיש לנו בחיים. הוא כולל גם את כל הזכרונות, ההטבעות ומחוללי המחשבות שבתוכנו. הוא כולל גם את המבט אל העתיד, אל היום של החזרה הביתה.
מי לוחצ.ת אותנו להיוולד למסע? תודעת הגילוי והנדודים. ההבנה שברגע שנמריא תתחיל הרפתקה.
הבנה שהרפתקה היא אנרגיה לחיים. ידיעה שהרפתקה היא מסע של גילוי והבנה פנימה והחוצה.
לקראת היציאה למסע הנוכחי נוצר בי אי שקט גדול מהרגיל. חווית לידה לא קלה. למרות שהוא תוכנן ומסודר יפה, למרות שהוא חלק מהמסע החדש שלי מ – 60 ל – 90, ולמרות שאני אמור להיות במקומות מופלאים עם שפע זמן לשוטטות, קריאה וכתיבה.
אי השקט נובע כנראה מהתקופה בה אנחנו נמצאים והשפעותיה המצטברות וגם ממה שידוע כהתגברות רגשות החרדה שבאים עם הגיל.
אבל, זו בדיוק הסיבה להמשיך לנסוע, להמשיך להיוולד. ככל שמתגברים המאמץ גדול יותר אבל גם הכרחי יותר על מנת לאזן את פגעי הזמן.
אז: מזמינים כרטיסים, מתכננים מסלול, אורזים תרמיל וממשיכים.