חלק נכבד מעמודי מדריכי הטיולים לאירופה מוקדש לכנסיות, קתדרלות ומנזרים. חלק נכבד מעמודי מדריכי הטיולים ליפן מוקדש למקדשים בודהיסטיים ואלו של דת השינטו.
במסרות החינוך היהודי לימדו אותנו להרגיש לא שייכים במקרה הטוב לכל מה שהוא לא בית כנסת ואשמים במקרה המחמיר יותר בכל אינטראקציה שלנו עם הנ״ל. כך תמיד כניסה לכנסיה ובייחוד בשעת תפילה הציפה בי את אותה תחושת אשמה וחוסר שייכות, תחושה שבדיעבד גרמה לי להחמצה של חוויות רוחניות – ארכיטקוניות ואומנותית במהלך מסעותי באירופה.
ביפן המצב הוא שונה עבורי בשל בחירתי בדרך הזן – בודהיזם. בקרתי במנזרי הזן הגדולים והחשובים, עליתי להר קויה למקום מנוחתו של קובו – דאשי, צפיתי בגני זן ואולמות תפילה וטיפסתי במדרגות רבות אל מקדשים גבוהים במעבה היער. השתתפתי בטקסים, תפילות ופסטיבלים וחוויתי את מושג ה״מקלט״ הבודהיסטי. כך גם בבהוטן ומקדשים בודהיסטיים במדינות נוספות.
סאראמאגו השפיע עלי
אבל, במסע הנוכחי לפורטוגל משהו השתנה בעקבות ספר של סאראמאגו שקניתי והתחלתי לקרוא. הספר, שלא הייתי מודע אליו עד ששוטטתי בחנויות הספרים הרבות שיש פה (שיטוט = גילוי), מתאר מסע שערך הסופר במולדתו. התחלתי לקרוא את הפרקים על יעדים שעוד נותרו לי ונתקלתי בתיאורים ממש יפים של הכנסיות בהן ביקר. תיאורים של הארכיטקטורה והציורים והחוויה שהם מייצרים עבורנו. החלטתי שלא אתן עוד לרגשות האשמה שהטמיעו בי לגרום לי לדלג על המונומנטים הרוחניים שנמצאים במרכז כל עיר וכפר.
וכך, בעיירה Tomar בה נמצא גם בית כנסת עתיק – משוחזר, צנוע וניטראלי ברמה העיצובית, שוכן לו בראש ההר מנזר במבנה עתיר חלקים וחללים, מעברים וכיכרות, חדרי מגורים ותפילה, ספסלי הרהור והתבוננות ואומנות ציורי קיר מפוארת. הסתובבתי במנזר כשעתיים, מדמיין את חייהם של נזירים ומנסה לחוש את אותו הרגש שמניע אדם להקדיש ולמקד את חייו להתעוררות רוחנית.
הרגשתי את שותפות הרגש הזה לנזירים באשר הם. את השילוב בין אולי הכאב הבלתי פתור שמוביל אדם להיות נזיר לרצון לזקק את המסע הרוחני ולהשיל את כל הווית היום יום.
נזירות היא לא יעד ומטרה ולפחות בבודהיזם היא רחוקה מדרך האמצע של משקי הבית. כמיהתי למסע הרוחני לא מגיעה עד למחוזות הנזירות ולהבדיל אולי מחנויות ״ארציות״ אני לא מתפתה ל״רכוש״ את אורח החיים הזה. אימצתי את דרך הזן-בודהיזם שמשתלבת בחיי היום יום, הן עבורי והן עבור תלמידי.
אבל, ביקור במקומות הקדושים והטמעה של חווית הנוכחות שם בהחלט מטמיעים בי את עומק הדרך ואפשרויותיה ומחזקים את תחושת השותפות לאלו שהלכו בה לפני.
וכך, כמעט בגיל 60, אחרי שמטעמי תחושת אי שייכות וקצת טאבו דילגתי על הרבה קתדרלות וכנסיות, נפתח לי צוהר חדש. מציע גם לכם לבדוק מה מגביל אתכם מלגלות, לחוות ולחקור דברים חדשים ולהסיר את ההגבלות. ומוטב בגיל 60 מאשר 90….
בקרו בכנסיות, מקדשים בודהיסטיים, מסגדים ובתי כנסת באשר הם. התנתקו לרגע ממלחמת הדתות ומהצדדים הפחות טהורים שלהן. תנו למאמץ שהושקע במבנים, באומנות ובגנים להרים אתכם ולעזור לכם להגלות את רגשותיה של חוויה רוחנית. השמות של הדת והדמויות שמייצגות אותה לא משנים. שמות הם תחילתה של הפרדה. נצלו את מגוון המקומות הקדושים לחזק תחושה של אחדות מרוממת רוח.
פורטוגל, פברואר 24